כל מה שנשאר מהאהבה שלנו הוא צלקת מגעילה בלבי - מרץ 2023
זה לא יכול להיגמר אחרת, נכון? כשאתה מרגיש משהו כל כך חזק, כשכל האהבה והתשוקה שלך מגיעות לידיים הלא נכונות, זה מרסק אותך כל כך, שזה כמעט הורג אותך.
הכל התחיל כל כך מהר. מהיום שפגשתי אותך, הרגשתי שיש איזה חיבור מיידי. זה היה כמעט כאילו ידעתי שתהיה מישהו חשוב עבורי, כאילו חיכיתי לרגע הזה כל חיי.
כשדיברנו בפעם הראשונה, שיחקתי את זה מגניב. אני לא יודע אם הורדתי את זה או לא כי הלחיים שלי הסמיקו, הלב שלי דפק ופחדתי שתשמע את זה. הרגשתי כמו נערה מתבגרת שזה עתה פגשה את הקראש שלה. לא הייתי אחד שהתאהב כל כך בקלות, אבל אני מניח שהתאהבתי בך שם ואז.
גם אתה נפלת עליי. לפחות זה מה שאמרת. לאחר זמן מה, התחלנו לצאת. נכנסנו למערכת יחסים כל כך מהר, וזה לא היה כמוני, כי אני חושב יתר על המידה אז אני אוהב לחשוב הרבה לפני שאני מחליט על משהו חשוב. אבל זה הרגיש כל כך טבעי להיות איתך שפשוט הנחתי את המשמר.
הכל נראה כל כך מדהים. יכולנו לדבר שעות על הכל. היו לנו טעמים דומים במוזיקה, בסרטים ובאוכל, כך שהיה קל לבלות איתך. היינו הופכים יום רגיל ליוצא דופן תוך שניות. בנוסף הייתה לנו הכימיה המדהימה הזו; ניצוצות היו מתעופפים בכל פעם שנעלנו עיניים. הפשיטנו אחד את השני בעיניים בכל פעם שהיינו באותו חדר. המיטות נשברו כשהיינו לבד. הכל נראה מושלם.
הכל היה מושלם, עד שיום אחד זה כבר לא היה. השתנית, או שהראית את הפנים האמיתיות שלך כי נמאס לך לשחק - התנהגת כאילו היית האדם הנורמלי, הדואג והאוהב הזה שחיכיתי לפגוש כל חיי. הפכת למישהו שלא יכולתי לזהות.
פתאום כל מה שאמרתי או עשיתי הפריע לך. תמיד הייתי האשם, לא משנה מה קרה ולא משנה אם זה קשור אליי או לא. מישהו יעצבן אותך ואתה תוציא את זה עליי. בכל פעם שהיינו נכנסים לריב, זו תמיד הייתה אשמתי. לא הבנתי אותך, לא תמכתי בך, בעצם כל מה שעשיתי, עשיתי לא בסדר, כבר לא יכולתי לראות בך את האדם הסביר והעדין הזה שביליתי איתו כל כך הרבה זמן.
הכל סובב סביבך. דברים שהייתם צריכים ודברים שרציתם. זה היה כאילו אני לא קיים יותר. כאילו לא הייתי חשוב לך בכלל. מצד שני, הייתי יוצא מגדרי כדי לרצות אותך. רציתי שנעבוד. רציתי שתהיה מאושר. לא יכולתי לתת לכל הרגעים המיוחדים והמשמעותיים האלה להתבזבז כאילו מעולם לא קרו רק בגלל שעברת מחלה קשה.
אבל לקטע המחוספס שלך לא היה סוף. בטח, היו לך ימים שבהם היית האני הישן שלך, אתה שפעם הכרתי, אתה שהתאהבתי בו אבל הימים האלה היו כל כך נדירים. כל כך נדיר שהרגשתי שהכרתי כאב רק מאז שהכרתי אותך. ההתנהגות שלך החמירה והריבים שלנו הפכו לאמצעי התקשורת היחיד שלנו.
הפכת מרוחק ולעולם לא הצלחתי להבין מה קורה בראש שלך. בכל פעם שהייתי מבקש ממך לשתף אותי ברגשות ובמחשבות שלך, היית אומר שאין מה לחלוק. בכל פעם שביקשתי ממך לעבוד עלינו, לעבוד על מערכת היחסים שלנו, נראה שאתה לא מעוניין או שהיית אומר שתנסה אבל אף פעם לא עשית זאת, לא ממש. אתה מנסה להיות טוב יותר, להתייחס אלי טוב יותר, תחזיק מעמד כמה ימים ואז תחזור להראות את האני האמיתי שלך.
לא התכוונתי לוותר עלינו. ניסיתי, באמת ניסיתי. אבל היה הרגע הזה שהעיר אותי וגרם לי לראות בבירור בפעם הראשונה. הרגע, באחד מהריבים שלנו, בו הרפת את ידך להכות אותי, ולפני שהבנתי מה קורה, סטר לי כל כך חזק שכל האהבה שחשתי אליך הפכה לפחד.
הצטערת ברגע שהתקררת, כשהבנת מה עשית. אבל זה היה מאוחר מדי לסיפורים. כל ההתנצלויות בעולם הזה לא יכלו לשפר את זה. התחננת ממני לסליחה אבל כבר יצאתי מהדלת, הלכתי לאנשהו, לכל מקום, הרחק ממך.
לא האמנתי שיש בך את זה. למרות כל הבעיות שהיו לנו, מעולם לא חשבתי שאי פעם תוכל לעשות משהו כזה, שאי פעם תוכל להיות כל כך אלים. לקח לי הרבה זמן להתאושש ממך. אבל הצלחתי. הגעתי למצב שהייתי אסירת תודה על הסטירה הזו, שכן היא באמת גרמה לי לראות את אתה האמיתי - מישהו רעיל ואלים, איזה זר בגופו של גבר שאהבתי פעם.
אני אסיר תודה כי אלמלא הסטירה הזו, הייתי נשאר איתך יותר, הייתי משלם עם הכל, חושב שדברים ישתנו. חייתי בגיהנום והייתי ממשיך לעשות זאת אלמלא הלילה הנורא ההוא. כל כך אהבתי אותך באמת בטירוף עמוק וכל מה שיש לי להראות לאהבה זו צלקת מגעילה על לבי הנושאת זיכרון מר ממך.